מדוע התורה מדגישה כי יעקב אבינו לא ידע מקדושת המקום בו ישן ויתירה מכך מדוע לא נודע ליעקב אבינו על קדושת המקום בטרם יישן שם?

היכולת של תורת ישראל ועם ישראל לשרוד מאות ואלפי שנים, ללא פרידה גם הקטנה ביותר זה מזה,  בכל מדינה ולאום שונים ומגוונים, לא רק מלמד על כוח השרידה היהודי, אלא על כוחה של היהדות, בשעותיה היפות. במעמד הר סיני, בקבלת חזון הנבואה מהנביאים ובהגעה ברגל לבית המקדש, אירועים אלו הותירו רושם בנפש הישראלית ובאומה היהודית, גם לאחר מאות ואלפי שנים.

היהדות מלמדת אותנו, את היחס הנכון לתקופת הגלות, הוא צריך להיות כיחס אל משהו מקרי ולא כמצב אידיאלי שלם, מציאות שיש להתייחס אליה כאל מצב זמני בהווה, אך העבר והעתיד הגדולים והרוחניים.

בדרך זו היהודי שם את המחשבה במקום אחר, זוהי גם עבודתנו הרוחנית בגלות וזו הכוונה באמרה החסידית הידועה 'יותר קשה להוציא את הגלות מעם ישראל מאשר להוציא את עם ישראל מהגלות' שכאב וצער הגלות לא יידבקו בנפש היהודית.

גם לימוד התורה וקיום המצוות משפיעים על האדם לא רק בשעת עשייתם אלא גם לאחר מכן, בשונה מאומות העולם שמתנהגים בנימוסים רק כאשר נוח להם, כפי המימרה הידועה 'שאני אוכל אינני אריסטו', בתורת ישראל כוחן של הערכים היהודיים והשפעתן משאירים רושם ונהפכים לקנין נצחי בנפש היהודית.

יעקב אבינו היה טמון בבית שם ועבר ארבע עשרה שנה, היציאה מבית המדרש הייתה קשה מנשוא, לאחר שנים של הידבקות רוחנית רצופה בתוך ארבעת כותלי בית המדרש, הוויות העולם הזה ומאווייו אף נהפכים לאויבים, לא בטוח שתימצא לה יראת שמיים מחוץ לבית המדרש.

מסיבה זו אומר יעקב אבינו "אכן יש יהוה במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" לא ידעתי כי גם מי שיוצא מבית המדרש יכול להרגיש את בית אלוקים ושער השמים גם כאשר הוא מבית שם ועבר ארבע עשרה שנה, אכן אפשר להגיש את מידת התפארת-לימוד התורה גם מחוץ לבית המדרש, אם וכאשר נמצאים בתוך בית המדרש טמונים בו ולא בענייני חולין.

"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם" אין הכוונה כפשוטן של דברים, אלא יציאת צדיק מן המקום שבו הוא עושה את עצמו צדיק, באותו המקום ואותו המעשה עושה 'רשימו' בנפשו, גם כאשר איננו נמצא במקום שעשה אותו צדיק, 'היציאה' מלמדת על הקדושה אותו לוקח יעקב אבינו אל מרחב החולין והחול.

פירושה של מימרת חז"ל "מעשה אבות סימן לבנים" לדברי הרמב"ן היא כי כל הקורות במעשי האבות כמו כן יקרה במסעות ותהפוכות העם היהודי, כפי שכח התורה של יעקב אבינו בבית שם ועבר החזיק אותו ביציאתו ללבן הארמי, כמו כן עם ישראל מילא את עצמו לפני היציאה אל הגלות, וכמו כן הקדושה על שמירת קדושת השבת והחיבור אליה, מחזיקים אותנו בימי החול.

זהו סיפורו של בחיר האבות. זהו סיפורה של האומה היהודית. וזו היא עבודתנו בגלות. שתורת ישראל תשפיע על כל מרחב התקופות השונות, בימי החולין, מחוץ לבית המדרש, ובתוקף הגלות.

נכתב על פי משנתו של ה"שפת אמת" לפרשת ויצא:

תרל"ב. ב"ה ויצא יעקב מבאר שבע כו'. בודאי הי' יציאה זו הכנה ועצה על הגלות שנוכל לתקן עצמינו גם בחו"ל. ויעקב אע"ה הכניס עצמו ברצון במקום שנסתר ונעלם כבוד ה' להמשיך גם שמה כבוד שמו. ובאר שבע הוא בחי' שבת והיא הנקודה הנותנת חיים לכל הדברים שנכללים בשבע מדות. ומ"מ אף שיצא משם. הפי' ג"כ שהי' מקודם דבוק בפנימיות החיות שהוא באר שבע דהיינו שלא הי' דבוק בגשמיות ומדות רק בחיות השי"ת בלבד. ובמדרש אז תלך לבטח ויצא יעקב כו'. כי פי' אז כמו אז ישיר שפי' ז"ל הדביקות בבחי' הח' שלמעלה מהטבע שנכלל בז' מדות וא"ז גי' ח' והיינו שיעקב אבינו ע"ה הי' בטל אליו ית' בכל הבחי' ולכך הי' בכחו להכניס עצמו במקומות המסוכנים. וזהו ויצא מבאר שבע דייקא. שעי"ז הי' יכול לצאת ומבחי' באר שבע הי' היציאה [וע' בזוה"ק ב' הפי' ע"ש] וכן יש לכל אחד ללמוד עצה היעוצה במדרש הנ"ל קודם עשיות כל דבר גשמי למסור נפשו לה' אחד להתדבק בפנימיות החיות מהשי"ת בלבד. ועי"ז יוכל להתקדש אף במעשה גשמיי. וכן בכל שבת קודש למשוך חיות לכל ימי השבוע ע"י התקשרות בכל לב בש"ק שיש התגלות לכל איש ישראל. ובאר שבע בחי' שבת כנ"ל. וילך חרנה בחי' ימי המעשה ועבודה. וז"ש רש"י ז"ל כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. היינו בחי' צדיק ושבת שהוא הנקודה הפנימיות שיש בכל דבר. ושזוכר האדם זאת יוכל להמשיך כל המעשה אל הפנימיות כנ"ל. וכשחסר נקודה הנ"ל פנה הודה זיוה כו'. וי"ל עפ"י הנ"ל מ"ש רש"י ז"ל יציאת צדיק מן המקום עושה רושם הפירוש להיפוך ג"כ שקודם שיצא התדבק עצמו ביתר עוז באופן שיהי' נדבק בו ונחקק ונתרשם שלא ישכח הנקודה הנ"ל גם בחרן. [ולכך נכתב ויצא שגם זה הי' הארה יתירה כנ"ל כנודע שכל דבר שבקדושה מניח רושם] ועושה רושם לטובה כנ"ל (מקור ויקיפדיה):